13-7-2007, יום לאחר ציון שנה למלחמת לבנון השנייה

כבר שנה עברה, ואיפה אנחנו עכשיו?...
בדיוק באותו מצב שהיינו בו לפני שנה, אם לא רק מתדרדר...

אתמול ציינה מדינת ישראל שנה למלחמת לבנון ה-2, כן, כבר שנה עברה מאז אותו יום ארור שבו פרצה המלחמה.
ואיפה אנחנו היום, כמדינה? כעם? באותה העמדה, עם אותם החטופים, עם אותו השכול, מניין ההרוגים הולך וגדל, עדיין יש שנאה, עדיין אותו כאב חרוך בליבנו והזיכרונות מלווים אותנו במוחינו מדי יום.
אני לא אשכח את ה-12/7/2006, הייתי בבסיס כשלפתע נשמעה סירנה ואחריה מטח של קטיושות, פתחנו רדיו, שמענו על 3 הרוגים בתחנת הרכבת אשר נמצאת בחיפה מרכז, פגיעה ישירה של קטיושה שקטלה את חייהם במקום.
לא הבנו...ראינו את התמונות בפלאפון, שמענו דיבורים על מלחמה עם חיזבאללה. מלחמה?! מה?! לא עברנו מספיק מלחמות מאז קיומנו כמדינת ישראל?
הרבה לא היה מה לעשות, זה רק הלך וגדל, קטיושה אחרי קטיושה, מטח מוריד איתו עוד גשם של קטיושות, עוד גשם של הרוגים, של משפחות שכולות, של אבא שנהרג, אח שנרצח, חבר לעבודה שסה"כ בא לשגרה היומיומית ומצא את מותו.
ומאז אותו יום, היה אצלנו סגר בבסיס, סגר יציאה בכלל מהבית, כי המטחים פשוט לא פסקו, ההרג רק החמיר והחריף.
וכך זה נמשך חודש שלם, חודש שלם של רציחות בדם קר, של אויבים יימח שמם, של שנאה שלא ניתנת להבנה.
ואולי זה לא יפה להגיד, אבל בטוחני שאם חלילה, שלושת הבנים גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, היו בניהם של שרי ממשלה, ראש הממשלה או אפילו "סתם" איזה שר בלי תיק בממשלה, מזמן הם היו פועלים ועושים, מתאמצים ומזיעים כדי להשיבם הביתה. וחלילה, אני לא באה לבקר את דרך פעולתם, את חשיבתם, את פעולותיהם, אך אני חושבת ומרגישה שהם לא פועלים ומנסים, מתאמצים ומזיעים מספיק כדי להשיבם הביתה, בחיים אם הם עודנם כאלה.
הכאב של לאבד ילד, בן, הוא כאב בלתי נישא ובטוחני שהממשלה כואבת את כל אבדות ישראל ואת כאב המשפחות שבניהם נחטפו בעודם במשימה להגן על המולדת שלהם, שלנו, ואני כואבת את כאבם גם ובטוחה שגם אתם, אך היא לא עושה מספיק, זו דעתי. לאט לאט החשיבות, הזיכרון שלהם הולך ודועך ונשכח...
אני חלילה לא רוצה לחשוב ולא מאחלת למשפחות את כאב השכול ואת כאב החוסר ידיעה כמו שאר משפחות החיילים החטופים, רון ארד, משפחתו של החייל הנעדר משנת 1997, גיא חבר וכו` וכו`...
מקווה שלעולם לא יחושו בכאב הזה של השכול וחוסר הידיעה מה עלה בגורל בניהם היקרים.
ואני שואלת אתכם, מה ניתן לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? כדי שחס וחלילה סוריה לא תפתח עלינו במלחמה?
מה אנחנו, כעם מאוחד, בעל דעה אחת אני מניחה של שנאת החיזבאללה וכל אויבנו המקיפים אותנו, יכולים לעשות?
איך אני ועוד רבים אחרים שגרים באיזור הצפון, נוכל לחיות ולישון בשקט בלי דאגות שמא תפרוץ מלחמה 3?
מי יתן והשבת הזו תהיה שקטה וכך גם ימי השבת הבאים עלינו,
שלא נדע עוד כאב, צער, שכול, הרוגים ומלחמה,
חלילה.


בברכת שבת שלום ושקטה,
אמן.